ניכור הורי
"ניכור הורי" הוא תופעה המתגלית אצל ילדים להורים הנמצאים בסכסוך משמורת לגביהם. התופעה מתבטאת בהתנכרות הילדים לאחד ההורים ללא צידוק. לשם קביעה כי מדובר בתסמונת ניכור הורי, יש לקבוע כי קיים ניכור ללא כל הצדקה, לבחון את רמת התופעה ולהחליט, בהתאם לנסיבות, על דרכי הטיפול המתאימות. לשם כך נעזר בית המשפט בגורמים מקצועיים שאת חוות דעתם הוא מעביר במבחן הביקורת. נפרט.
מהו ניכור הורי ?
ניכור הורי – כשמו כן הוא – תופעה המתגלית אצל ילדים להורים הנמצאים בסכסוך משמורת לגביהם. הסכסוך על משמורת הילדים בא לידי ביטוי בהתנכרות של הילדים לאחד ההורים ללא כל הצדקה לכך.
תסמונת הניכור ההורי
הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעה זו וראה בה משום הפרעה היה פרופ' ריצ'ארד גרדנר, אשר טבע את המונח 'תסמונת ניכור הורי' (Parental Alienation Syndrome), מונח המשמש כיום להגדרתה של התופעה. על פי גרדנר, כל אימת שאין הצדקה לתופעה – מדובר בניכור.
מתי לא מדובר בניכור הורי? כאשר לדוגמא ההורה המנוכר מתעלל בילד, מזניח אותו הזנחה משמעותית, מתעלם מצרכיו וכדומה. במקרה כזה יש הסבר לעויינות הילד כלפי אותו הורה.
ומתי כן מדובר בניכור הורי ? כאשר אין הסבר ואין צידוק לעויינות הילד. במקרה זה מי שנושא באחריות לקיומו של הניכור הוא ההורה האחר, בדרך כלל ההורה המשמורן. מדובר בהורה אשר 'שוטף את מוחו של הילד' וגורם לו "להדחקת הרגשות החיוביים שיש לו כלפי ההורה המנוכר". עד כדי יצירת מצב בו הילד עצמו תורם משלו להשמצת ההורה המנוכר ומייצר טענות והאשמות כלפיו.
שלוש דרגות של ניכור
תסמונת הניכור ההורי נחלקת לשלוש דרגות – חמורה, מתונה וקלה. זאת מתוך כוונה לקבוע את דרך הטיפול בבעיה ולתת פתרון לסוגיה מבחינה משפטית, לפי הרמה של התופעה במקרה נתון.
שלושת הדרגות נבדלות זו מזו בעיקר בפרמטרים אלה:
- מידת התמיכה והעידוד של ההורה האחר בהתנהגות המנכרת כלפי ההורה המנוכר.
- באופי היחסים בין הילד להורה המנכר.
ברמה הקלה והמתונה תשאר המשמורת בדרך כלל בידי ההורה המשמורן (המנכר) ויקבעו דרכי טיפול מתאימים להפסקת התופעה. ברמת הניכור החמורה תתכן התערבות טיפולית אגרסיבית. ההתערבות יכולה לנוע בין סנקציות משפטיות לרבות קנסות ועד העברת המשמורת להורה המנוכר ואף מאסר של ההורה המנכר.
ניכור הורי חמור
רמת ניכור חמורה היא פעילות מכוונת של ההורה המשמורן לשם מטרה אחת – לנתק כל קשר, מכל סוג שהוא בין ההורה האחר לבין הילדים. ההורה המנכר אינו בוחל מביקורתיות מופגנת, מהעלאת האשמות שווא ומהגשת תלונות במשטרה והכל באופן לא פרופורציונלי לאירועים פעוטים וחסרי חשיבות כדי להצדיק את ביקורתו על ההורה האחר.
הילדים, שנמצאים רוב זמנם בקרבת ההורה המשמורן, חווים את הפעילות הזו כפעילות מגינה ותומכת והופכים בעצמם לאחוזי חרדה ופחד מדמותו של ההורה האחר. כתוצאה מכך, מפגינים הילדים עוינות קשה כלפיו וביקורת כפייתית ובלתי מציאותית. והכל ללא כל רגשי אשמה או תחושת אמפתיה כלפי ההורה האחר (המנוכר) והתייחסותם אליו היא חד צדדית וחסרת יכולת להכיל עמדות ורגשות מנוגדים. מבחינת הילדים, ההורה האחר הוא התגלמות "הרע". ההורה המשמורן לא רק שלא עושה למניעת התופעה, הוא תומך בהצדקות שמספקים הילדים להתנהגותם ומגביר אותה. כתוצאה מכך חל ניתוק מלא ומוחלט בין הילדים לבין ההורה האחר והם אינם מוכנים לשום קשר עמו.
במצב דברים זה ההורה המשמורן, המסית והמדיח, אינו יכול לתרום להדברת תופעת הניכור. זאת בשל היותו שרוי בתחושות השנאה והפחד מההורה האחר. התוצאה היא שהניכור של הילדים לא ייפסק כל זמן שהם חשופים להשפעתו של אותו הורה. במקרה כזה, טיפול משמעותי יכול להינתן ולהיות בעל ערך רב לאחר שהילד יוצא מהסביבה המזיקה ועובר לסביבה אחרת.
ניכור וסכסוכי משמורת ילדים
לא ניתן להתעלם מקיומה של תופעת הניכור בסכסוכי משמורת ילדים. לשם קביעה כי במקרה נתון מדובר בתסמונת ניכור הורי, יש קודם כל לקבוע כשלב הכרחי, כי קיים ניכור. עם זאת, אין די בקיומם של התסמינים המלמדים על ניכור כדי לקבוע כי אכן מדובר בניכור הורי. קביעה כזאת תבוא רק לאחר שלא נמצאה הצדקה להתנהגות מנכרת.
באין הצדקה, יש לבחון את רמתה של התופעה במקרה נתון ולהחליט, בהתאם לנסיבות העניין, על דרכי הטיפול המתאימות. בכל אלה על בית המשפט להיעזר בגורמים מקצועיים שאת חוות דעתם יש להעביר במבחן הביקורת.
עיון בפסיקה מלמד כי בתי המשפט נדרשו לתורתו של גרדנר ועשו בה שימוש בסכסוכי משמורת ילדים. במקרים של סרבנות קשר קשה בין ילדים להוריהם הורו בתי המשפט על הוצאת ילדים מידי ההורה המשמורן לסביבה אחרת ולעיתים אף על העברתם להורה המנוכר שנמצא מתאים לקבלה. כמו כן ניתן לראות כי המבחנים לזיהוי התופעה, בהם משתמשים בתי המשפט, הם אותם מבחנים שהותוו על ידי גרדנר כאמור לעיל.
בית המשפט העליון מכיר בתופעת הניכור ההורי
להכרה פורמלית, מפי בית המשפט העליון, זכתה התופעה ברע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני. בפרשה זו הוכרה הן התופעה של ניכור הורי, והן תסמונת הניכור ההורי כהגדרה של תופעה קיימת. בית המשפט קבע כי התופעה גורמת לסכנת ניתוק של הילדים מאחד ההורים בד בבד עם תלות יתר בהורה האחר.
נשיאת בית המשפט העליון אף קבעה נוהל מיוחד לטיפול בתי המשפט לענייני משפחה בהליכים דחופים שעניינם חשש לפגיעה במוגנותם של ילדים והבטחת
הקשר בין הורים לילדיהם.
בית המשפט לא נדרש לאבחון התופעה והטיפול בה. למרות שבית המשפט מציין את האפשרות (במקרים חמורים) של הוצאת הילד ממשמורתו של ההורה המנכר למשמורתו של ההורה המנוכר הוא עדיין משאיר זאת לבחינת אנשי המקצוע. במילים פשוטות, אנשי המקצוע (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכד') בוחנים את המצב ונותנים חוות דעת. בית המשפט מצידו בוחן ומבקר את חוות דעת גורמי המקצוע, וברוב המקרים מקבל את המלצתם.
דרכי הטיפול בתופעת הניכור ההורי
הדרכים לטפל בתופעת ניכור ההורי נקבעים בהתאם לרמת התופעה כמפורט.
- קביעת הסדרי משמורת מדויקים בין ההורים והקפדה על קיומם.
- טיפול בילד על ידי גורם חיצוני תוך השארת הילד בסביבתו של ההורה המנכר.
- ניתוק הילד לחלוטין מההורה המנכר והשמתו אצל אדם שלישי או העברתו להורה המנוכר.
בהקשר זה צריך לשים לב כי העברת משמורת היא האמצעי האחרון בו יש לנקוט. גם זאת כאשר מוכיחים את חוסר כשירותו של ההורה המשמורן לשמש בתפקיד זה, בשל ניסיונו להרחיק את ההורה השני מחיי הילד. השימוש בדרך טיפול של העברת משמורת מצומצם למצבים חריגים בהם הפגיעה בילד אם יישאר ברשות ההורה המנכר עולה על הפגיעה שתיגרם עקב ההעברה הכפויה של המשמורת להורה המנוכר או לרשויות הרווחה.
